דף הבית המלץ לחבר על האתר צור קשר הערות ותגובות הפוך לדף הבית  
מילת חיפוש :
הצטרף עכשיו:
תורת חיים
מאמרי הגות בתורה
עיונים בחומש בראשית
עיונים בחומש שמות
עיונים בחומש ויקרא
עיונים בחומש במדבר
עיונים בחומש דברים
הגות עיון ומחשבה
דברי חכמי הדורות
לקח הנביאים
מילון מושגים
עיון פילוסופי
התגלות היסטורית
חכמת הכתובים
הלכה ברורה
עקרונות בחינוך
רעיה ואיש
אקדמיה-ביקור וביקורת
הוגים וחכמים אורחים
מהות התפילה
שירה ופיוט

מאמרי הגות בתורה

תכלית חכמה

מדוע זה העושה טובה לאחד, אוהב אותו (את המקבל) יותר מאשר המקבל אוהב את הנותן, בעוד שלפי ההגיון היה אמור להיות ההפך? רבי ירוחם הלוי, המביא שאלה זו שנשאל הפילוסוף אריסטו, מכניסנו בשערו של דיון עקרוני באשר למניע הנכון ביותר לפעולותיו של איש האמת. עיון בדברי הרמב"ם בנושא, מלמד הבדל עדין אך מהותי בין תפישתו של אריסטו לתפישת התורה.

רבי ירוחם הלוי זצ"ל מביא באחד ממאמריו על פרשת וירא, שאלה שנשאל הפילוסוף אריסטו בנושא חסד. "נשאל אריסטו: מדוע זה העושה טובה לאחד, אוהב אותו (את המקבל) יותר מאשר המקבל אוהב את הנותן, בעוד שלפי השכל היה ראוי לכאורה להיות להיפך? תשובת אריסטו היתה: "כי הנותן רוכש מהמקבל יותר מאשר המקבל רוכש מהנותן, כי הנותן רוכש בפעולתו מעלה רוחנית, ובגלל זה אוהב את המקבל".

אומר רבי ירוחם שזו אכן תשובה המעידה על חכמה: "כי גם מצד החכמה לבד ניתן להכיר ולהעריך כמה שוה וכדאי לשלם בעד מעשה של חסד"..... אבל, מוסיף רבי ירוחם, שלמרות התשובה החכמה "עדיין לעיקרן של דברים לא מגיעים".

מדוע לא מגיעים לעיקרן של דברים? משום שגישת התורה, והכוונתה, מוסיפה היבט עקרוני נוסף.

בתחילת פרשת וירא, מסופר לנו אודות התגלותו של הקב"ה לפני אברהם בעודו יושב בפתח האוהל "כחם היום". בהרימו את עיניו, מתגלים אליו שלשה אורחים הניצבים עליו, והוא רץ אליהם כדי לקבל את פניהם. והנה, מתחילים לשונות הפסוקים כמו לתעתע בנו: אחרי " וַיֵּרָא אֵלָיו" אזי מיד "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה". ואומר פתאום (י"ח, ג') "אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל תעבר מעל עבדך". וממשיכה הלשון להתחלף בין לשון יחיד ללשון רבים.

כפי שמבאר רש"י המילה "אדני" יכולה להתפרש בשתי דרכים. על פי הדרך הראשונה היא נאמרת בלשון חול, בה פונה לאורחים בלשון אדון ברבים.

ברם, על פי פירוש רש"י השני, פונה אברהם אל ה' ומבקש שלא יחדל מהתגלות בעודו מטפל באורחיו.

על פניה זו אמרו חז"ל בשבועות לה, ב': (דברי חנינא בן אחי רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה משום רבי אלעזר המודעי) "אף זה קודש, כמאן אזלא, הא דאמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה". הרי לנו תיאור מעשה שבו אברהם עוזב לכאורה את רגע ההתגלות ע"מ לגשת ולקבל את אורחיו, ולכן גדולה הכנסת האורחים יותר מהקבלת פני השכינה.

אומר רבי ירוחם: "כשאמרו גדולה הכנסת אורחים הרי זו גדולה ממש, מהכנסת אורחים משיגים ממש יותר מהקבלת פני שכינה. הוא אשר מרגלא בפומֵיה דרבא "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים" (ברכות י"ז, א'). תכלית החכמה הוא המעשה.... "עם כל גדלותה לאין חקר של קבלת פני שכינה הנה, לפי זה, "המעשה" (של הכנסת אורחים) גדול עוד יותר.

לכאורה קשה: היתכן לומר שבאמת דרגה רוחנית גבוהה הנרכשת במעשה החסד פחותה בחשיבותה מעצם המעשה? אמנם מפורסמת לשון "ספר החינוך" (מצוה ט"ז) "דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם...". אבל סוף כל סוף גם כאן הלבב הוא התכלית. ואומרת הגמרא בסנהדרין ק"ו, ב' "הקב"ה ליבא בעי דכתיב וה' יראה ללבב".

מוסיף רבי ירוחם: "עבור אנשי החכמה כאריסטו, ולו יהיו הגדולים שבחכמי אומות העולם, מהווה החכמה כשהיא לעצמה את תכליתם, והם בודאי לא יאמרו בשום אופן מאמר כזה בהערכת מעשה החסד, הם אינם מעריכים שווים של מעשים וגם בל ידעום"..... "….האבות שלנו העריכו וידעו היטב יוקר של מעשים ושלמו בעדם גם במחיר של הקבלת פני השכינה". לא זו בלבד שאברהם רץ לאורחיו מיד כשנתגלו לו, הרי הוא ישב כבר בפתח האוהל והמתין, בעודו כואב את ברית המילה אותה עשה שלשה ימים קודם לכן.

לסיכום דברי רבי ירוחם עולה כי על פי תלמודו, ההבדל העקרוני בין חכמת אריסטו, שהיא אכן חכמה, ותפישת התורה, היא שהתורה מוסיפה היבט נוסף: לא רק תכלית חכמה-חכמה כתפישת אריסטו, כי אם תכלית חכמה-מעשה, כדברי חז"ל האמורים, "תכלית חכמה- תשובה ומעשים טובים".

דברי רבי ירוחם מעלים אותנו על סולם שבראשו מחכה לנו הרמב"ם.

בהסתמך על דברי רבי חייא הגדול, (שהיה בין התנאים האחרונים בן דורו של רבי יהודה הנשיא, והיה ממסדרי הברייתות יחד עם רבי אושעיא תלמידו) ועל סמך שינויי הלשון החריגים בעשרת הפסוקים הראשונים מפרשת "וירא" לעיל, לומד הרמב"ם (מו"נ ב', מ"ב) שכל המהלך הזה כולו, כולל הכנסת האורחים, הוא חלק מכלל ההתגלות שהיתה לאברהם. כלומר, מעשה הכנסת האורחים והבשורה לאברהם על הולדתו הקרובה של יצחק (ועוד), הם למעשה תוכן ההתגלות בפועל של הפסוק הראשון בפרשה "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם וכו'."

(אגב כך, על הרמב"ם הזה חולק הרמב"ן בתקיפות בפירושו לתורה, בעוד שהאברבאנל מגן על הרמב"ם בתקיפות לא פחותה. אף לרשב"ם ישנה תפישה הדומה עקרונית לרמב"ם בענין זה).

בכל אופן, בהתאם למהלך שהתחלנו נעז לחדש שדוקא פירוש זה של הרמב"ם משקף שיטה ותפישה המכוונות ללמדנו לשאוף לאחדות מלאה בין חכמה למעשה, באופן השלם ביותר האפשרי, ונראה גם שהרמב"ם מכוון לכך במפורש להלכה.

אברהם איש הרוח והמעשה, יושב כאמור בכאביו לאחר שנימול, "בפתח האוהל כחום היום", ומלמדנו בפועל את משמעותה של מסירות נפש לדבר ה', הן במעשה הברית, והן ובישיבה בציפיה לאורחים. לשון התורה מחברת כאמור, ומשלבת באופן שהוא לכאורה אינו ברור כל כך על פי הפשט (ובכוונת מכוון כמובן) בין הקבלת פני השכינה לבין הכנסת האורחים. במשך עשרה פסוקים משתנה הלשון מיחיד לרבים, ממלאכים לאנשים, ותוך מעבר חוזר ונשנה כביכול בין "הקבלת פני שכינה" והפניה לה', לבין פניה לאורחים המתגלים.

נטען כאן, שהלשון המשולבת, הכורכת את כל ענין התגלות השכינה והתגלות האורחים כאחד, באה ללמד אותנו, על פי שיטת הרמב"ם, עקרון יסוד שהוא אידיאל בעבודת ה' של כל יהודי באשר הוא. לשון התורה מלמדת ומחדשת לנו שמטרת החכם הצדיק היא להגיע לדרגת קידוש החומר כזו, שגם כאשר עושה מעשה "ארצי" אמיתי ונכון, הרי שיכול להיות מחובר בכך לשכינה באופן בלתי ניתן להפרדה. כפי שנראה, שילוב הלשונות בא ללמד שאברהם לא הפסיק בפועל אף פעם "מלקבל את פני השכינה". כך גם המעשה הנכון הנעשה "לשמה", הוא הוא בגדר "הקבלת פני השכינה". מעשה אמיתי ונכון הנעשה לשמה, גדול מחכמה ללא מעשה כלימוד רבי ירוחם בדברי אריסטו, אך גם גדול הוא כמובן, ממעשה ללא חכמה.

הרמב"ם משרטט לנו את קנה המידה הזה באופן מפורש, וקושר אותו לדרגת חמתם ומעשיהם של האבות הקדושים בשני מקומות בולטים לפחות, הכוללים פסיקה להלכה:

בפרק נ"א של החלק השלישי במו"נ, כותב הרמב"ם כי האבות ומשה רבינו, הגיעו לדרגה הגבוהה ביותר האפשרית לאדם, בה כל מעשה "ארצי" כמו הנהגה, ענייני כספים, ניהול רכוש וכו', מתבצע ללא ניתוק, ולו לרגע, מדבקות הדעת בשכינה. תחת תפישה זו ממשיכה הקבלת פני השכינה ונשארה אפשרית בעודם עוסקים במעשי יום יום. וז"ל: "כי ארבעה אלו, כלומר האבות ומשה רבנו נתבארה בהם ההתאחדות בה', כלומר השגתו ואהבתו כפי שהעידו בכך הכתובים…. והיו עם זאת פעמים מתעסקים בהנהגת בני אדם והגדלת הממון והטיפול ברכוש, וזה לדעתי ראיה שבשעת אותם המעשים היו עושים אותם באבריהם לא יותר, ודעתם לפניו יתעלה לא תסור. ונראה לי עוד כי אשר גרם השארות ארבעה אלה כפי תכלית השלמות לפני ה', והשגחתו בהם תמידית ואפילו בעת התעסקם בהגדלת הממון, כלומר בעת הרעיה, ועבודת האדמה, והנהגת הבית, מפני שכל תכליתם היתה בכל אותם הפעולות להתקרב לפניו יתעלה קרבה כלשהי…".

ראינו בדברי אריסטו לעיל שאליהם התייחס רבי ירוחם, שחכמה לשם חכמה היא אמנם חכמה, אך אינה שלמה ללא מעשה. מרבא למדנו מדבריו בברכות י"ז, ש"תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים". הרמב"ם משלים לנו את התמונה בהראותו דרגה של מעשים מקודשים מעצם כך שישנה דבקות בלתי מפסקת בחכמה העליונה, בעת שנעשה מעשה, וכחלק מדבקות זו. דרגה זו, של מעשה מכוון היטב, בהקשר הנכון, ובהתאם לחכמה, היא מעשה תורני בטהרתו. שילוב מעין זה, מייצג בפועל מסירות אמיתית לנכון שאינה מתחשבת בדבר מלבד קידוש שם שמים בכל מעשה ומעשה, ללא מחשבה על שכר, תמורה או פרס, או כל מניע אחר מלבד הרצון ל"הקבלת פני השכינה" בכל עת.

כשהזכרנו מספר פעמים את דברי רבא הנ"ל, "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים", הדגשנו עד כה את היבט המעשה כמחובר לחכמה. אך רבא מלמדנו שללא תשובה בתווך, הדבר אינו אפשרי. מעשי האדם חייבים להיות מלווים בבדיקה מתמדת ושיבה, שוב ושוב, לחשבון נפש. בלי חשבון נפש, שהוא הבסיס לתשובה, לא הגענו לתכליתה של החכמה.

ואכן, על פי לימוד זה ברמב"ם, המקור השני שבו פוסק להלכה את האידיאל של החכמה היהודית-תורנית כולה שהראנו, הוא שלא במקרה, בסיפא דהלכות תשובה. פרק י', המסיים את הלכות תשובה (ואת ספר המדע כולו) מוקדש לרעיון זה של חיבור החכמה והמעשה ל"שמה", באופן שלם ואחדותי:

בהלכה א' פוסק הרמב"ם: "אל יאמר אדם הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה, כדי שאקבל הברכות הכתובות בתורה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא; ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן, כדי שאינצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא איכרת מחיי העולם הבא.

אין ראוי לעבוד את ה', על דרך זו: שהעובד על דרך זו, הוא עובד מיראה; ואינה מעלת הנביאים, ולא מעלת החכמים. ואין עובד את ה' על דרך זו, אלא עמי הארץ (והנשים) והקטנים, שמחנכין אותן לעבוד מיראה (פחד בהקשר זה), עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה".

אלא (הלכה ב'):

"העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה--לא מפני דבר בעולם, לא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה: אלא עושה האמת, מפני שהוא אמת; וסוף הטובה לבוא בכלל".

גם כאן כמו בקטע מהמורה שראינו קודם, מייחס הרמב"ם את הדרגה הזו למורשת האבות, ולמשה רבינו.

כפי שכתב כ 20 שנה לאחר מכן במורה, מלמד הרמב"ם בהמשך הלכה ב':

.... ומעלה זו היא מעלה גדולה עד מאוד, ואין כל חכם זוכה לה. והיא מעלת אברהם אבינו, שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה. והיא המעלה שציוונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה רבנו, שנאמר "ואהבת, את ה' אלוהיך, בכל לבבך ובכל נפשך, ובכל מאודך" (דברים ו,ה). ובזמן שיאהב את ה' אהבה הראויה, מיד יעשה כל המצוות מאהבה.

אם נשים לב לדברי הרמב"ם במשנה תורה לעומקם, נראה כאן דרגת עומק נוספת שאני סובר שאליה כיוון גם רבי ירוחם מלכתחילה בדבריו על אריסטו. זוהי דרגה דקה, אך דומה שאם תובן אל נכון, תוביל אותנו באופן ברור להגדרת המשימה האמיתית של מסענו כשומרי תורה ועבדי ה'.

הדרגה הראשונה עליה הצביע רבי ירוחם בדברי אריסטו דיברה כזכור על תמורה כמניע לאהבה. השאלה שנשאל אריסטו היתה מדוע הנותן אוהב את המקבל יותר משהמקבל אוהב את הנותן? התשובה, החכמה ללא ספק של אריסטו, התייחסה כאמור לתמורה, מבחינת מהי תוצאת מעשה החסד למקבל או לנותן. תשובת אריסטו היתה "שהנותן רוכש בפעולתו מעלה רוחנית, ובגלל זה אוהב את המקבל".

בתפישת הרמב"ם טמונה תוספת דקה, אך משמעותית ביותר:

הרמב"ם אינו מכחיש שישנה "רכישה" של מעלה רוחנית לזה העושה מעשה אמיתי, מעצם עשייתו. בודאי הוא שרודף האמת בכל מעשיו, ובמקרה שלנו "הנותן", רוכש בפעולתו מעלה רוחנית וכדברי אריסטו אצל רבי ירוחם.

ברם, הדרגה הנוספת שאליה מעלים אותנו חז"ל ב"תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים", ושפוסק הרמב"ם בהלכות תשובה, מכוונת אותנו לשימת לב דקה למניעים שלנוכאשר אנו פועלים פעולה כלשהי.

ה"נותן" של אריסטו אצל רבי ירוחם אוהב את המקבל בגלל שבאמצעותו רכש מעלה רוחנית. הוא אינו אוהב בהכרח את הנתינה מצד עצמה, כי אם אך את אשר נבנה בו כתוצאה ממנה, ולכן אוהב את המקבל.

לעומת זאת, ה"עובד מאהבה" כדברי הרמב"ם בהלכה ב': "עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה" (יש לשים לב ללשון-- שהעוסק מחכים), ועושה "את האמת בגלל שהוא אמת וסוף הטובה לבוא!".

העובד מאהבה של הרמב"ם אינו נותן למקבל "על מנת לקבל פרס" ואינו אוהב אותו בגלל שנבנה בו משהו, אלא, נותן למקבל, אם וכאשר זה הדבר הנכון לעשות, ותו לא!

ברם, האם בונה בעצמו מעלה רוחנית? בודאי שכן, שהרי סוף הטובה לבוא. אך "סוף הטובה" מעולם לא היתה המניע שלו, כי אם תוצאה עצמית של המעשה עצמו. זוהי אהבת ה' אמיתית, שללא התורה לא יכול היה אריסטו להשיגה.

אחרי שחלקנו את מניעי המעשה לדרגותיהם, מתבקשת מיד השאלה, מה לנו ולדרגתם? זו דרגתם של אבות, דרגתו של משה רבנו, דרגה כזו אינה דרגה שלנו כלל, וממילא מה יוצא מלימוד כזה?

זו שאלה ששואל גם הרמב"ם בשני המקורות שהבאנו: הן במורה הנבוכים, והן להלכה.

הלכות ד-ה בפרק הנ"ל מהלכות תשובה מובילות לדבר זה בדיוק:

ד. אמרו חכמים הראשונים, שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאיקרא רבי, בשביל שאקבל שכר בעולם הבא; תלמוד לומר, "לאהבה את ה'" (דברים יא,יג; ועוד)--כל שאתם עושים, לא תעשו אלא מאהבה.

ועוד אמרו חכמים, "במצוותיו, חפץ מאוד" (תהילים קיב,א)--"במצוותיו", ולא בשכר מצוותיו. וכן היו גדולי החכמים מצווים לנבוני תלמידיהם ומשכיליהם בייחוד, אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל טובה; אלא היו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל כלום--אלא מפני שהוא הרב, ראוי לשמשו: כלומר, עבדו מאהבה.

ה. כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר, או כדי שלא תגיע עדיו פורענות--הרי זה עוסק בה שלא לשמה. וכל העוסק בה לא ליראה, ולא לקבל שכר, אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שציווה בה--הרי זה עוסק בה לשמה. ואמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה, אפילו שלא לשמה--שמתוך שלא לשמה, בא לשמה.

יש מקום להזכיר את דברי הרב דסלר בענין זה, בחלק א' ע"מ 24 בשם הגאון רבי שמחה זיסל זצ"ל, שההגעה מתוך ש"לא לשמה"- "לשמה", אינה ענין אוטומטי כפי שניתן אולי להבין מהפשט של דברי חז"ל. האדם העושה שלא לשמה, עושה כך מחולשה או מחוסר ידיעה. ברם, רק אם ידע שעליו להגיע ל"לשמה" יוכל לעלות בסופו של דבר מתוך ה"שלא לשמה" "לשמה". אם לא ידע, ולא יתחזק.... לא יוכל להגיע. כך כותב הרב דסלר: "מתחילת עסקו בתורה שלא לשמה תהיה מחשבתו להגיע לידי "שמה".... שלא כל "שלא לשמה" יביא לידי "שמה", ורק אם עיקר השאיפה היא טהורה.... באופן כזה יגיע ל"שמה".

ואכן דומה כי דברי הרב דסלר נלמדים היטב מפסיקת הרמב"ם בהמשך הלכה ה':

".....לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת.... (הנשים) כלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתרה, מגלין להן רז זה מעט מעט; ומרגילין אותן לעניין זה בנחת, עד שישיגוהו ויידעוהו ויעבדו מאהבה.

ענין זה אינו אוטומטי כאמור, כי אם "מגלין להן רז זה מעט מעט, ומרגילין אותם לענין זה בנחת"- היינו, זהו ידע הניתן ללמידה, והרמב"ם פוסק שכך יש ללמוד וללמד מלכתחילה.

במו"נ שהבאנו (ג', נ"א) אומר הרמב"ם במפורש: "כי אותם ההתעסקויות עבודה גדולה בהחלט, ואין דרגה זו דרגה שאפשר שיחשוב איש אשר כמוני להדריך בני אדם להשיגה." אבל אותה הדרגה יש לשאוף להגיע אליה על ידי אותה ההכשרה אשר הזכרנו…".

אם כך, אמנם איננו מתיימרים להיות בדרגה כזו- אך זוהי מורשתנו. זהו קנה המידה שלנו ולשם עלינו לכוון, וללמוד. עלינו למקם את קנה המידה שלנו גבוה עד כמה שניתן, ולשאוף להגיע לדרגה הגבוהה ביותר האפשרית. זו הדרגה של חכמה, תשובה ומעשים לשמם, כדוגמת האבות ומשה רבינו. הצלחת השאיפה הזו, ההשתדלות הזו, בפועל, היא כבר ענין של השגחה. וכדברי הרמב" ם שם: "לפי ערך דעת כל בעל דעה תהיה ההשגחה בו תמיד".
 
הדרשה הנ"ל נאמרה בבר המצוה של בני, חשון תשע"ג.
 
אי'ל
תגובה לכתבה תגובה לכתבה תגובה לכתבה לחץ לתגובות לכל הכתבות לכל הכתבות הדפסת כתבה הדפסת כתבה שלח לחבר שלח לחבר הצטרף אלינו הצטרף אלינו
כתבות נוספות
פרשת בשלח: עולם חסד יבנה
הרמב"ם כותב ששלש עשרה מידות הרחמים הן תשובה לשאלתו של משה "הודיעני נא דרכיך ואדעך". מה משמעותו של הד...
אי'ל
'ויותר יעקב לבדו'-טעמים ביחודו של עם ישראל
מאבקו של יעקב כנגד שרו של עשו באותו לילה חשוך, מהווה סימן לדורות למאבקינו מול עמים ואימפריות. כמו יע...
אי'ל
עוד בערוץ
תגובות
חדש באתר
בניית אתרים Media 4U