דף הבית המלץ לחבר על האתר צור קשר הערות ותגובות הפוך לדף הבית  
מילת חיפוש :
הצטרף עכשיו:
תורת חיים
הגות עיון ומחשבה
ביסודות הקיום
הכרת האדם
מידות ומוסר
בין אדם לחברו
דברי חכמי הדורות
לקח הנביאים
מילון מושגים
עיון פילוסופי
התגלות היסטורית
חכמת הכתובים
הלכה ברורה
עקרונות בחינוך
רעיה ואיש
אקדמיה-ביקור וביקורת
הוגים וחכמים אורחים
מהות התפילה
שירה ופיוט

ביסודות הקיום

שוני, זמן, ונצח: הנחות יסוד בידיעת האדם

מהי מהותו של ה"זמן"? מדוע מהווה היחס בין שני דברים, או ה"שוני" ביניהם, את הבסיס לכל ידיעה שמקורותיה בנתוני החושים? בירור מושגים אלה הוא רב משמעות לזיהוייה של סתירה מובנית בתפישת "החומר הקדום" הטוענת לנצחיות החומר, ולבירורה של תפישת "חידוש העולם" הטוענת שהחומר (והעולם) הוא נברא, זמני, ולא נצחי. בירור זה אף ישמש כבסיס הכרחי להבנת המושג "ברא". מאמר שני בסדרה העוסקת ביסודות הנלמדים מהפסוק הראשון בתורת ישראל
למאמר הקודם: (לא חובה לקריאת מאמר זה, אך מומלץ): כל העולם נברא ביום אחד: טווח ידיעת האדם
 
התפרסם במקור ב2007. עריכה, תוספות ושינויים 3.7.2013
 

במאמר הקודם ניתחנו בהרחבה את משמעות המושגים "שמים וארץ" המופיעים בפסוק הראשון בתורה, והבאנו שלב אחר שלב את פרשנותנו הטוענת שדרך שני מושגים אלה, ממחישה לנו תורת ישראל כבר בפתיחתה יסוד "פילוסופי" עמוק ועקרוני המאפיין את טווח ידיעת האדם, וקורא לנו, כיסוד ראשוני, להתחשב במלוא היקפה.

במאמר זה נברר את התפישה הטוענת לנצחיות החומר (היותו קיים מאז ומעולם ולא נברא), הנקראת בלשון חכמינו "תפישת הקדמות".

הטענה לנצחיות החומר עומדת בבסיסן של שתי תפישות עתיקות, שנתפרסמו בעולם על ידי הפילוסופים היוונים אפלטון ואריסטו. אפלטון גרס שחומר העולם היה קיים מאז ומעולם, עד שבא "אל" כלשהו וברא ממנו את עולמנו. תפישה זו נקראה בפי חכמינו תפישת ה"חומר הקדום". לעומתו, גרס הפילוסוף אריסטו, תלמידו של אפלטון, שהעולם כפי שהוא, היה קיים מאז ומעולם, ולא נברא. יש לשים לב, שגם תפישתו של אריסטו מניחה שהחומר לא נברא והוא נצחי, אלא שתמיד היה בצורתו של עולמנו שלא נברא ויהיה גם לתמיד.

לעומת שתי תפישות עומדת תפישת "חידוש העולם", שאף אותה אותה נברר להלן. תפישה זו גורסת שהחומר, ועולמנו העשוי ממנו, הם ביסודם נבראים, נתונים לתהפוכות הזמן, ולא נצחיים.

לצורך בירור התפישות "הקדמות" ו"החידוש", נזדקק בהכרח גם לברר בקצרה את מושגי ה"זמן", ה"שוני" וה"נצח". בירור זה אף יאפשר מאוחר יותר (במאמר הבא) לבחון את הקשרו הנכון של הביטוי "יש מאין", שהוא הביטוי השגור בפי רבים לפירושו של הפועל "ברא".

בעל ה"כלי יקר" (בראשית א') אומר כך:

"ולפי פשוטו, הוצרך להתחיל התורה מבראשית לפרסם אמונת החידוש כי זה יסוד לכל התורה, כי לו הונח שהעולם קדמון אין מקום לקבלת התורה הבנויה על יסוד הבחירה על כן הוצרך להניח היסוד תחילה".

תפישת העולם הקדמון, לה הופעות שונות בהיסטוריה של המחשבה, טוענת באופן יסודי שהעולם לא נברא, אלא היה כך מאז ומעולם (אריסטו כאמור), או שנוצר על ידי אל כלשהו (אפלטון כאמור), או בצורה אקראית מחומר נצחי שהוא זה שתמיד היה קיים (ולכן נקרא קדמון) (הדעה השניה מסוג זה היא גם הבסיס שמאחורי תיאוריית האבולוציה של דרווין). לפי תפישה זו על גווניה, קיום החומר הוא ראשוני, נצחי, ובלתי ניתן להעלם. גם מציאות האדם, גופו ונפשו נוצרו אף הן בהתפתחות שיצאה בבסיסו של דבר מהחומר. (עיין ב"ספר הכוזרי, מאמר א', ומאמר ה').

לצורך מאמר זה לא נתייחס לשאלת ה"מקריות" והשלכות תפישת מהות האדם כסכומם של ריאקציות כימיות (לעיון בנושא זה, עיין במאמר הביקורת שלי על האתיקה האובייקטיביסטית), אלא נצמד לשאלה יסודית, הניצבת בבסיס תפישה זו, ובבסיס הפילוסופיה החומרנית (מאטריליסטית) הנובעת ממנה: האם יתכן לטעון, מבחינה לוגית גרידא (להבחין מתיאולוגית בהקשר זה), שהחומר (או העולם) תמיד היה קיים, ושקיומו נצחי?

בספרו ה"נבחר באמונות ובדעות" אותו הזכרנו כבר בהרחבה במאמר הראשון בסדרה זו, מתמצת רבי סעדיה גאון (הרס"ג) בקצרה, את תפישת בעלי הקדמות:

"בעלי הקדמות חשבו והניחו קיום דבר שאין לו ראשית ולא אחרית, וחשבו לקבוע שהיה חומר היולי (בסיסי), שנשתנה בכח מסוים, ונעשו בו ארבעת הטבעים...., והרי הם לא השיג חושם דבר שאין בו אחד מארבעת אלה, אלא מטרתם לחייבו שכלית.

הרס"ג מציין שבבסיס שיטת "בעלי הקדמות" נמצאת ההנחה שקיים חומר בסיסי (היולי), נצחי "שאין לו ראשית ולא אחרית", עליו פעל "כח מסוים", ויצר ממנו את "ארבעת הטבעים" שהם ארבעת היסודות ממנו עשוי עולמנו לתפישת חכמי ימי הביניים. עוד מציין הרס"ג, שבהכרח יש לומר, שחושם של אותם אנשים לא השיג למעשה את אותו כח באופן ישיר, שכן בחושיו יכול האדם להשיג רק את הדברים המורכבים מאחד מארבעת היסודות. מטרת בעלי הקדמות היתה להראות שהנחתם מחוייבת מבחינה שכלית, הגם שאינה מבוססת על עדות ישירה דרך החושים.

לעומת תפישה זו, גורסים בעלי תפישת העולם המחודש (ואין בדברים הבאים משום הוכחה לנכונותה של תפישה זו, אלא רק הסבר קצר של טענותיה היסודיות), כי חומר העולם נברא ע"י "מחדש", "פועל", ושהחומר היסודי אינו נצחי, ומכאן שבנקודה כלשהי נהיה מ"אין", או בשפתם של ראשונים אחרים, מה"העדר המוחלט" (לא קדם לו דבר), היינו "התחדש". על יסוד כוונה זו מבארים רבים מהמפרשים הקלאסיים לתורה את שרש "ברא" כ"יש מאין", המבטא את עיקרון חידוש העולם מ"כלום", או מ"אין". תפישת קדמות החומר תקרא, אם נשתמש באותה מטבע לשון, "יש מיש" (דהיינו, היווצרות דברים מאליהם, או יצירתם על ידי אל כלשהו (אפלטון ורבים לפניו ואחריו), אך על יסוד חומר שתמיד היה קיים, במקביל לאותו אל שיצר בו את ארבעת היסודות).

הניתוח שלהלן (במאמר זה ובמאמר הבא) ינסה לשפוך אור על סוגיה בת אלפי שנים זו, ויראה שפתרון סוגיה זו, מתוך הבנה עקרונית של המושגים המעורבים בה, יכול להתבאר בעיון על ידי תהליך מוכרח, ו"סגור", כך נטען, מבחינה לוגית, ובכך לשפוך אור בהמשך על כוונת לשון "ברא" ועל כלל פתיחת התורה.

מידע חושני מניח שוני

אחד הבירורים היסודיים בעולם המחשבה נוגע לשאלה: מהו הדבר הראשוני הנתון לידיעת האדם? בשלב זה לא נכנס לעובי הקורה של בירור זה, ונסתפק בזיהוי שידיעת האדם מבוססת בהכרח, על היותו של יודע והן על היותו מודע לדבר מה המזדמן למודעותו. דברינו יתמקדו בבירור המגיע לאחר שלב ראשוני זה, ויתייחסו לעקרונות העומדים מאחורי המערכת המושגית של האדם, והתפתחותה.

ידיעת האדם, וכלל מערכת המושגים שלו, מבוססת בעיקרה על נתוני מידע המועבר לו באמצעות חושיו. אין מידע פרטי הידוע לאדם, שלא הגיע אליו (או מבוסס על מה שכבר הגיע אליו קודם לכן) דרך אחד מחושיו. כפי שנראה להלן, פעולת החושים מבוססת בהכרח על זיהוי "שוני" כלשהו אותו חשים.

משמעו של "שוני" הוא יחס בין שני דברים לפחות. הבנה זו חשובה להמשך דברינו:

לו יצויר מקרה דמיוני, שבו ננטרל את חוש המישוש והטעם של מאן דהו, ונעמידו במקום אטום לחלוטין לרעש, אור וריח, נוסיף ונכסה את עיניו בבד שחור ונקיף את ראשו בחלל שחור משחור, הרי שיצרנו מצב שאותו אדם אינו חשוף לשוני חדש כלשהו (מלבד במחשבה על חוויותיו הישנות), ואינו רואה (שומע או מריח) דבר. (הנאצים ימ"ש ערכו ניסויים מעין אלה על כמה מקרבנותיהם, שאיבדו את שפיות דעתם כתוצאה מכך).

ראיה נהיית אפשרית רק בקיומו של יחס בין שני דברים או יותר, היינו- שוני ביניהם (לשון שניות). גם ראיית תנועה מניחה אף היא בהכרח יחס בין שני דברים או יותר. הדבר שנע, והרקע לתנועה שמאפשר לנו להבחין בה. שמיעה אף היא מניחה יחס בין השומע, לגלי הקול ולמרחב בו עוברים. כך גם טעם, מישוש, וריח. ידיעה של "יש" כלשהו, בין אם חידק או ירח, כוורת, מכנסים או גלאקסיה, מניחה שישנם שני דברים לפחות המתייחסים האחד לשני, ומאפשרים לנו להבדיל ביניהם. גם אם כל מה שקיים בעולם הוא ירח לדוגמא, הרי שמובחן ביחס לחלל בו שוכן, אחרת לא יוכל להיות מובחן ככזה.

ברמת הפשטה נוספת, יש להבחין שעל זיהוי זה בנויה כלל המערכת המושגית של האדם. (ראה מושג בינה במילון המושגים).

בספרו הנ"ל מפרט הרס"ג ארבע הוכחות שונות לסתירת תפישת הקדמות. לעניינינו, נתמקד רק בהוכחה הראשונה והפשוטה, המבוססת על מה שהראנו לעיל, שקיומו של כל גוף מניח יחס בינו לבין משהו אחר, וכך לשונו (סוגריים שלי):

"השמים והארץ יש להן תכלית (סוף-גבול וקצה). בהיות הארץ באמצע והשמים מקיפים סביבה [תפישת הפיזיקה האריסטוטליאנית שהייתה רווחת בזמנו], מוכרח שיהא לכחם תכלית [הר' קאפח ז"ל מפרש: שכל שיש תכלית וגבול לממדיו יש גבול ותכלית לכח קיומו], כי לא יתכן שיהא כח ללא תכלית [אינסופי] בגוף שיש לו תכלית [גוף שהוא סופי במהותו]. וכיון שיש תכלית לכח המקיימן מוכרח שיהא להם (לשמים ולארץ כפי שהראנו במאמר הקודם) תחילה וסוף [הר' קאפח: כלומר הם נבראים ואינם נצחיים].

האם נכון לטעון שהחומר הוא בעל קיום נצחי ("ללא תכלית") כטענת בעלי הקדמות? הרס"ג גורס, על בסיס היות גוף "בעל תכלית" כלשונו, כלומר סופי ומוגבל, שטענה זו מהווה סתירה מציאותית, והיא למעשה טענת שוא. ברגע שלגוף יש "תכלית", מסביר הרס"ג, מוכרח שיהיו לו "תחילה וסוף".

הבסיס הלוגי לדברי הרס"ג מעוגן בהכרת ההשלכות הנובעות מתפישת החומר של בעלי הקדמות עצמם. על פי תפישה זו שאליה מתייחס הרס"ג בדבריו, מחייב קיומו של חומר כלשהו, או של גוף חומרי מספר דברים:

  • החומר הוא בהכרח בעל נפח כלשהו
  • החומר הוא מושג של "יחס", היינו, כדי להיות מובחן עליו להתייחס בהכרח למשהו אחר. כך מחויב גם קיומו של מרחב כלשהו שעל רקעו אנו מזהים את הגוף הזה ע"י אחד מחושינו, שהרי בלא שינוי אין זיהוי כאמור מעלה
  • מעצם היותו בעל נפח, הגוף הוא בעל גבולות ידועים, ומכאן שיש לו תחילה (התחלה)
  • מה שיש לו תחילה יש לו תיכלה (סוף), שכן הוא מובדל מדבר אחר, ובהכרח יש לו גבול וסוף

הזמן הוא "זמני" ולא "נצחי": האם חומר יכול להיות "מעבר לזמן"?

מהדברים שהבאנו מתבהר עקרון נוסף על בסיס הרחבתן של הנקודות השלישית והרביעית דלעיל: ברגע שהבנו שלחומר יש בהכרח "תחילה וסוף", הרי גם, כפי שנדגים, מוכרחת המסקנה שהוא אינו יכול להיות "נצחי". כך, אם נבין אל נכון את דבריו הנ"ל של הרס"ג נראה שהוא שומט למעשה את הקרקע תחת אלה הטוענים לנצחיות החומר. על מנת להעמיק בכוונתו, עלינו לעמוד על משמעותו של המושג "זמן", שהגם שהוא יסודי ביותר, הוא שייך רק כמאפיין יחס בין דברים "תוך יקומיים".

טענת בעלי הקדמות היא שהחומר תמיד היה ותמיד יהיה, או שהעולם כפי שאנו מכירים אותו תמיד היה ותמיד יהיה. משמעה של טענה זו, היא שהחומר הוא למעשה "מעבר" לזמן, שכן לא היתה לו התחלה מדידה, הוא אינו ניתן להשמדה, וממילא גם אין לו סיום מדיד. ברם, מכיון שיש לחומר "תחילה וסוף" הרי שלא ניתן באמת לשייך אליו קיום תמידי, או "נצחי" ללא הגבלה. גוף חמרי, בהגדרה, ולפי אפיון תכונותיו ההכרחיות, אינו יכול להיות בעל כמות לא מוגבלת (שאינה יכולה להיות גדולה ללא גבול כביכול), ואינו יכול להתקיים כחסר יחס לזמן ("נצחי" במובן משהו שהוא מעבר לזמן כביכול).

הסבר יפה ופשוט שמסייע רבות להבנה בהירה של מושג "הזמן" מבחינה מחשבתית, מובא ע"י חברי ומורי הרנ"ג שליט"א:

"זמן הוא יחס הופעה בין ארועים, ומעצם היותו יחס, מחייב שני ארועים נפרדים לפחות. לדוגמא, נניח כי אני רוצה לציין מתי הגעתי לבית המדרש, ברור כי תשובה כמו 'מתי שהרגל שלי הגיעה' לא תהיה תקיפה. בדומה לאי תקפות התשובה 'הספר הוא על יד הכריכה שלו', הרגל שלי כלולה בי ולא יכול להיות בינינו יחס של זמן. בכדי לציין זמן עלינו למצוא אירוע נפרד להגעתי לבית מדרש ולציין את יחס ההופעה בין הארועים.

תשובה מתקבלת על הדעת תהיה 'לפני הרב ואחרי הגבאי'. תשובה זו מציינת יחס בין שלושה ארועים נפרדים ואומרת כי הופעת הגבאי בבית המדרש היתה הארוע הראשון, הופעתי היתה הארוע השני והופעת הרב היתה השלישי ומכאן תקפותה.

נבחן דוגמא נוספת, כאשר אני שואל כמה זמן לוקח לבשל ביצה, אני למעשה שואל מה היחס בין בישול הביצה לבין קצב סיבוב כדור הארץ על צירו, ובמילים אחרות, כמה כדור הארץ מספיק להסתובב עד שהביצה מבושלת. כדי לציין זמן, צריך אירוע חיצוני ונפרד אשר קורה במקביל לארוע הנמדד, לכן לשאלה 'כמה זמן לוקח לבשל ביצה' לא היינו מקבלים כתשובה אפשרית 'הזמן שלוקח לחלמון שלה להתבשל' שכן החלמון הוא חלק ממנה. כמובן, שאם הביצה המתבשלת היתה האירוע היחיד שקיים, לא היה משמעות לזמן עבורו, שכן שום דבר לא היה קורה במקביל אליו".

הד לדברים אלה נמצא שוב בדברי הרס"ג בספרו (פרק ב', ח'): "הזמן אינו כי אם מידת קיום הגשמים". גם הרמב"ם (מו"נ א', ע"ג, וב' הקדמה ט"ו) כותב: "הזמן מקרה נמשך אחרי התנועה ודבק עימה"... וכל מה שלא תמצא לו תנועה, אינו נופל תחת הזמן"...."הזמן "מקרה" בלא ספק כשחרות וכלובן".

על פי כלל ההגדרות האלה, ועל פי דברינו לעיל, נמצא שמושג ה"זמן", מניח לפחות שני אירועים המתייחסים האחד לשני, ומדידים מעצם כך. מושג ה"נצח" (המתבטא לדוגמא בטענה שהחומר תמיד היה ותמיד יהיה כאמור) מתיימר לעומת זאת לתאר מצב של "חוסר יחס", או של "אין סוף". ברם, כפי שהדגמנו מכמה זוויות, כל עוד אנו חושבים על "נצח" במושגים של שני גופים, או של "יחס" אנו מסתבכים בסתירה.

לכן, על בסיס אותו עקרון, כל המנסה לטעון לנצחיות החומר (דהיינו להיותו "לא זמני" כי אם "נצחי"), מסתבך אף הוא בסתירה, אם מבין את מה שמחויב בהכרח מעצם קיומו של חומר כלשהו (ארבעת הנקודות שבסעיף הקודם- בעל נפח, יחס, גבול, ומכאן תחילה וסוף).

כך מסתבכים סברותיהם של בעלי הקדמות.

במאמר מוסגר, יש לשים לב לכך שגם מדידת הזמן על פי תיאורית היחסות של אינשטיין המוכיחה מדידות שונות של זמן המשתנות ביחס למקום ולמהירות בהם נמצאים המודד והנמדד אינה סותרת את האמור לעיל, כי אם תומכת בו, שכן יהא אשר יהא מקומו של המודד הוא תמיד מודד יחס בין שני אירועים או יותר, יהא אורכם אשר יהא ובכל מקום שהוא. (על נושא זה ארחיב אי"ה במאמר עתידי שינתח את תפישת "הזמן" בתיאוריות פילוסופית ופיזיקליות שונות בתולדות המחשבה ועד ימינו).

יש גם לשים לב, ובחזרנו לפסוק הראשון בתורה, שכל ניסיון להשתמש במושג "זמן", ללא עצמים שאליהם מתייחס (כדוגמת השואלים, "מה היה לפני הבריאה"), הוא חסר משמעות.

לאור האמור לעיל, ולאחר שראינו שלא ניתן ליחס נצחיות לחומר או עולם חומרי קדום (עולם קדמון, ו"יש מיש"), יש לברר למה התכוונו חכמינו כשהשתמשו במושג "יש מאין" כהסבר ופירוש לפועל "ברא".
 
על כך במאמר הבא
אי'ל
תגובה לכתבה תגובה לכתבה תגובה לכתבה לחץ לתגובות לכל הכתבות לכל הכתבות הדפסת כתבה הדפסת כתבה שלח לחבר שלח לחבר הצטרף אלינו הצטרף אלינו
כתבות נוספות
כל העולם נברא ביום אחד: טווח ידיעת האדם
בתורה חבויים עקרונות מחשבתיים עמוקים ויסודיים, השזורים בה מראשיתה. עיון בפסוק הראשון שבתורה, מלמדנו ...
אי'ל
סיפור הבריאה ופיזיקה מודרנית, האמנם סתירה?
היכול אדם נאור בן המאה ה-21 להתייחס ברצינות לתיאור עתיק על שבעה ימי בראשית, כשיודע על תיאוריות מדעיו...
אי"ל
עוד בערוץ
תגובות
1. למחבר
הר אדם 10/1/2007
חדש באתר
בניית אתרים Media 4U